בגיל 19 עברתי תקיפה מינית אלימה וקשה, על ידי שני תוקפים.
תהליך ההתאוששות היה ארוך מאוד, ורווי עבודה.
ידיעה אחת ברורה היתה לי למצפן: אני אחלים לחלוטין!
לא 90%, וגם לא 99% . אני -אחלים לחלוטין!
עד כדי כך שאוכל לחזור למקום בו זה קרה, ובידיעה ברורה שאני בטוחה, להכיל את הכאב על שהיה.
אמרתי לעצמי שאם אני אוכל להחלים, אפלס בזאת דרך לכל כך הרבה נשים נוספות המבקשות שביל בתהומות הכאב.
אני עוד אקום ככח שביכולתו להטיב,
לעזור
כמדריכת דרך בשבילי השאול
כדי לעזור שאחרות לא יטעו בדרכים ללא תקנה.
סיכומו של עניין, ריח הוא בעצם תוצר של יכולת התנדפותית מצד אחד, ויכולת קבלה מצד שני.
בתורת הקבלה, חוש הריח הוא כנגד ה'דעת'.
זו הגדרה גאונית.
עכשיו אסביר לך מדוע:
איך באים ילדים לעולם?
ואיך האדם זוכה לפתח פרספקטיבה חדשה לגבי משהו?
ואיך 'אני' יכולה לפגוש בתופעה העצומה הזו שנקראת 'אתה'?
ואיך הדבר הכי לא פיזי שיש -ריח (שהוא שקוף ואינו כפוף לחוקים הפיזיולוגיים של עצמים) הוא המגע המוחשי ביותר המקיף אותנו?
תני לי רק כמה דקות, ואפרוס בפנייך את כל התיאוריה בפשטות ובבהירות
ונשאיר אותך מועשרת ברעיונות משלך, בהשראה ורוחב הדעת לקחת איתך להמשך יומך.
התקופה שעברנו פשטה אותי למינימום המוחלט.
פשטה מעליי את כל הפרטים והעיסוקים הבלתי הכרחיים,
כל מה שאינו 'עסק חיוני', הושל ללא מחשבה שניה
ונותרתי עירומה
בלי פניות לתת חשבון ל'איך זה נראה מהצד?'
עכשיו כשכולם ממהרים קדימה, מנצלים את ההזדמנות שסוף סוף הגיע, לחזור לעשיה, יש בי קול צלול שאומר לי בבירור
אין מצב שאני אסכים לשוב לתנועה מהירה
מבלי לתת כבוד לכל שהשתנה בי בשנה האחרונה
תחת אש זכיתי להפנים כמה עקרונות בסיסיים וחיוניים שאותם אני רוצה לשתף.
האילן מתאפיין ביכולתו להעניק מבלי לפגוע בקרן -בעצמותו.
האילן, המצמיח פירות, ימשיך להתקיים שנה אחר שנה -לפעמים לאלפי שנים
תוך שהוא מצמיח -בזמנו המדוייק- 'איברים' אשר נועדו להענקה.
איברים אלו -פירותיו -כל עניינם, שייהנו מהם.
אם אנו, בני האדם או בעלי החיים לא נקטוף אותם,הפירות בכל זאת יינשרו לאדמה. כי העץ לא גידל אותם לעצמו
הם נועדו להטיב. לנוע הלאה מהאם-העץ.
לא תמיד היה לי בית.
בגיל 14 יצאתי לרחוב.
כשזכיתי, ובחרתי להקים בית עם ינאי יעקב אהובי, ממש לא ידעתי איך.
פעמים רבות שרפנו בלהבות את כל הקירות המגנים,
מצאנו עצמנו שוב חשופים, ללא חציצה בינינו לבין איתני הטבע.
ישבתי לכתוב משהו קצר על חנוכה, ובמקום זאת יצא דיבור על בית.
זו תורת חיים -למדתיה על בשרי,
והלוואי הלוואי והוא ייטיב לאחרות גם כן.
על נפש האדם לומדים בשתיקות שבין מילה למילה.
תוך כדי מפגש אנושי,
קורה לימוד שביכולתו לגדל שורשים חזקים עמוק אל תוך תודעתי.
לימוד שאותו אני אקח הביתה ואיישם -לא רק ליצירת דברי אומנות נאים,
אלא לרומם בו את נפשי.
ביום חמישי נסעתי לפגוש מגדל של צמח ההליקריסום בקרואטיה.
הליקריסום, מכונה צמח imortelle -'אל-מוות'.
שוב ושוב שאלתי את בעל החווה למה הוא בחר לעסוק בזה?
סיקרן אותי הבחירה שלו לעבוד בעבודה לא פשוטה ולא קונבנציונלית
לאורך השנים, נראה לי שזו השאלה האחת, שינאי שאל אותי הכי הרבה פעמים
ואני, עומדת מול התהייה העקבית שלו על הדמעות הזולגות מעיני,
נופלות על רצפת ביתנו המשותף.
מעולם לא היתה לי כל כוונה לשלב בשמים בלבושיי!
החידוש הגיע בשנים האחרונות,
בימים פנויים מיצירה בפועל
אני לוקחת איתי ב Take Away מנת חיוך קטן,
אשר במהלך השעות הקרובות,
בכל פעם שאזכר בבושם,
אקרב את זרועי אל אפי,
אנשום.
