גדלתי בעיר העתיקה בירושלים,
פעם אחת, הייתי בדרכי הביתה ברגל, דרך שער יפו.
פסעתי על המרצפות המחוספסות, מוקפת תיירים העומדים עם מצלמה וחוסמים את תנועת הרכבים והולכי הרגל כאחת.
צעדתי בקצב מהיר, כמו שאני אוהבת
השמש היתה חמה על שערי
המחשבות שלי טיילו להן ומצאתי את עצמי מזדהה עם התיירים,
אני מאמינה שהחיים הם אמנות
אני גם מאמינה שאין חיים מלאים ללא אומנות.
הצורך שיש לאדם לבטא יצירתיות,
ליהנות מההרמוני
ולחזות בנשגב
הינם צרכים בסיסיים -המתבטאים בדרכים רבות משניתן לפרטם.
אני גם מאמינה שאם רק נחכים להתייחס אל הצורך האומנותי הקיים בכל אחד מאיתנו כיסודי לקיומנו,
נפתח שער לרובד מקודש שיוכל להזין את רוחנו הקולקטיבי,
לרומם את נפשנו
ולעודד אותנו, ככלל, להתפתח אל עבר ה’עצמי’ הטוב ביותר שביכולתנו להיות.
אז ככה, בלי לתכנן יותר מדי, בוקר אחד קפצנו החוצה ינאי ואני (כי הכל יפה יותר תחת השמים)
וצילמנו סרטון קצר המתאר מה נלמד בסדנה.
עם דגש על קצר.
אמרתי לינאי “נמאס לי מתנועות רומנטיות בסלואו מושן, תעשה משהו ישר לעניין. מקסימום דקה”
אמרתי והוא יישם, כהרגלו באופן יפה להפליא.
ינאי יעקב המוכשר לא מצלם רק סרטים, הוא מצלם את הנשמות של האנשים שמבקשים לעשות סרט.
הוא לא עוצר בעיניהם, הוא מצליח עם המצלמה לגעת בניצוץ שמחיה את התשוקה שלהם אל תחום הפעילות.
בימים אלו, המלחמה האמיתית היא על הmind שלנו.
כל אחת צריכה למצוא את הדרכים להעניק לעצמה פרספקטיבה, אמונה, הכרת הטוב,
לחדש את הרצון להשקיע ביקרים לנו, להביא את הטוב ביותר שבנו לחזית.
מה שיפה זה שהתקופה הזו גרמה לכך שיש הרבה פחות גישה לאמצעים חיצוניים בשביל לעשות זאת,
אז המשחק הוא פנימי.
איך אני מחייה עצמי, כל יום מחדש?
תקופה מוזרה עוברת עליי.
בשבועות האחרונים, מצאתי את עצמי שואלת שאלות לגבי המשמעות של מה שאני עושה.
הטריד אותי התחושה שאני בעצם לא מועילה לאיש.
מעולם לא בחרתי במודע לעסוק בבושמאות,
הבושמאות סחפה אותי
והתאהבתי
בדיעבד, שוב ושוב ראיתי שאני עושה את הדבר הנכון,
התשוקה שמובילה אותנו מבוססת על שורשים עמוקים ומסועפים יותר משנוכל להבין בשכל.
כמו כל יצירה בעלת עומק, קודם מתהווה הרעיון.
-זה יכול להיות חוויה שאני מבקשת לעורר אצל המתבשמת
-זה יכול להיות זכרון שאני מנסה להחיות
-לפעמים זה מחול מורכב שאני מבקשת ליצור בין שניים או יותר ריחות
עם הדימוי בראש אגש אל אורגן הבושמאים שלי ואתחיל למיין את המיצויים הנכונים להגשמת החזון,
*כאן קורה הקסם*
בגיל 19 עברתי תקיפה מינית אלימה וקשה, על ידי שני תוקפים.
תהליך ההתאוששות היה ארוך מאוד, ורווי עבודה.
ידיעה אחת ברורה היתה לי למצפן: אני אחלים לחלוטין!
לא 90%, וגם לא 99% . אני -אחלים לחלוטין!
עד כדי כך שאוכל לחזור למקום בו זה קרה, ובידיעה ברורה שאני בטוחה, להכיל את הכאב על שהיה.
אמרתי לעצמי שאם אני אוכל להחלים, אפלס בזאת דרך לכל כך הרבה נשים נוספות המבקשות שביל בתהומות הכאב.
אני עוד אקום ככח שביכולתו להטיב,
לעזור
כמדריכת דרך בשבילי השאול
כדי לעזור שאחרות לא יטעו בדרכים ללא תקנה.
סיכומו של עניין, ריח הוא בעצם תוצר של יכולת התנדפותית מצד אחד, ויכולת קבלה מצד שני.
בתורת הקבלה, חוש הריח הוא כנגד ה'דעת'.
זו הגדרה גאונית.
עכשיו אסביר לך מדוע:
איך באים ילדים לעולם?
ואיך האדם זוכה לפתח פרספקטיבה חדשה לגבי משהו?
ואיך 'אני' יכולה לפגוש בתופעה העצומה הזו שנקראת 'אתה'?
ואיך הדבר הכי לא פיזי שיש -ריח (שהוא שקוף ואינו כפוף לחוקים הפיזיולוגיים של עצמים) הוא המגע המוחשי ביותר המקיף אותנו?
תני לי רק כמה דקות, ואפרוס בפנייך את כל התיאוריה בפשטות ובבהירות
ונשאיר אותך מועשרת ברעיונות משלך, בהשראה ורוחב הדעת לקחת איתך להמשך יומך.
התקופה שעברנו פשטה אותי למינימום המוחלט.
פשטה מעליי את כל הפרטים והעיסוקים הבלתי הכרחיים,
כל מה שאינו 'עסק חיוני', הושל ללא מחשבה שניה
ונותרתי עירומה
בלי פניות לתת חשבון ל'איך זה נראה מהצד?'
עכשיו כשכולם ממהרים קדימה, מנצלים את ההזדמנות שסוף סוף הגיע, לחזור לעשיה, יש בי קול צלול שאומר לי בבירור
אין מצב שאני אסכים לשוב לתנועה מהירה
מבלי לתת כבוד לכל שהשתנה בי בשנה האחרונה
תחת אש זכיתי להפנים כמה עקרונות בסיסיים וחיוניים שאותם אני רוצה לשתף.
האילן מתאפיין ביכולתו להעניק מבלי לפגוע בקרן -בעצמותו.
האילן, המצמיח פירות, ימשיך להתקיים שנה אחר שנה -לפעמים לאלפי שנים
תוך שהוא מצמיח -בזמנו המדוייק- 'איברים' אשר נועדו להענקה.
איברים אלו -פירותיו -כל עניינם, שייהנו מהם.
אם אנו, בני האדם או בעלי החיים לא נקטוף אותם,הפירות בכל זאת יינשרו לאדמה. כי העץ לא גידל אותם לעצמו
הם נועדו להטיב. לנוע הלאה מהאם-העץ.
2019 All rights reserved © Hemla.Perfume
