התקופה שעברנו פשטה אותי למינימום המוחלט.
פשטה מעליי את כל הפרטים והעיסוקים הבלתי הכרחיים,
כל מה שאינו 'עסק חיוני', הושל ללא מחשבה שניה
ונותרתי עירומה
בלי פניות לתת חשבון ל'איך זה נראה מהצד?'
ידיעה אחת בלבד הנחתה אותי:
העיקר: החיים עצמם
העיקר: המשפחה היקרה, שלמענם אני מוסרת את ימיי ולילותיי
העיקר: השאלה הנצחית, איך אני בוחרת לקבל את שהחיים מעניקים לי?
איך אני צולחת בחן את האתגרים?
במהלך השנה שהיתה, בין לבין האתגרים הקולקטיביים שחווינו כולנו,
חווינו משפחתי ואני כמה אבני דרך אישיים ומשמעותיים מאד;
** ממש לפני הכניסה לסגר הראשון, הצטרפה אל משפחתינו טהר חן המתוקה.
אמרה לי פעם חברה וכמה שהיא צדקה: "כל ילד חדש, בהצטרפותו למשפחה, מעורר תנועות תקטוניות אצל כל אחד ואחד מבני הבית".
** התבקשנו לפנות את הבית בו גרנו במשך 7 שנים, חיפשנו תקופה ממושכת (על החיפוש עוד אכתוב לכם בלוג נפרד, היה תהליך מאד מעניין) וזכינו לעבור דירה
** ליווינו את הסבתא של ילדיי, אשתו של חמי, בתהליך גסיסה; נפרדנו, קברנו ומאז, בעיקר התגעגענו.
** אחותי הקטנה התחתנה -נס אישי של גאולה פרטית שניכרה בבהירות בינה לבינו מאז חיבורם יחד.
(מצחיק, כאן זה נראה כמו רשימה קצרה… אך בחוויה, כל אחד מהרשומים מעלה תופס מקום עצום בלב ובזמן. בקיום מקביל ללחצים המוכרים לכולנו מהסגרים שהיו… )
בכל הטלטלות שעברנו, רוב שעות היום בקושי יכולתי לזכור איך קוראים לי.
על שאיפותיי הפרטיים בעיקר וויתרתי.
הנחתי בצד עשיה, שאיפות פרטיים, והוקדשתי למילוי צרכיהם הפיזיים ורגשיים של בני ביתי.
עכשיו כשכולם ממהרים קדימה, מנצלים את ההזדמנות שסוף סוף הגיע, לחזור לעשיה, יש בי קול צלול שאומר לי בבירור
אין מצב שאני אסכים לשוב לתנועה מהירה
מבלי לתת כבוד לכל שהשתנה בי בשנה האחרונה
תחת אש זכיתי להפנים כמה עקרונות בסיסיים וחיוניים שאותם אני רוצה לשתף.
זרקתי את השכל מהחלון.
אין פנאי לחישוב, תכנון, ניהול או, באופן כללי, החזקת הכל בראש.
במציאות בו בלת"ם הוא הנורמה החדש, הראש הוא כבר לא זה שמניע את התנועות בחיים.
נדרש מאתנו הסכמה להיכנע.
בענווה להרכין ראש ולהכיר בכך שהשליטה לא בידיי, אך עם זאת, כל שנשלח לעברי -לטובתי נשלח. כן, גם הקשיים.
בזכות ההכנעה וללא האשליה שאת כל קיומי אני מקיימת בשתי ידיי בלבד, אני חופשיה להשען לאחור,
לנשום עמוק,
ולחוות הוויה טהורה -being, שכל מהותה הטבה -אהבה טהורה.
(אוסיף ואומר, שגם כשיש בי רצון לתנועה ולא רק לדממה הווה, ההכנעה היא כלי עוצמתי. מתוך הכנעה, אפשר להפוך כל קושי לברכה גדולה. כשיש בי רצון לתוצאה מסויימת, במקום לנסות לפתח את התכנית האידיאלית שתביא אותי לשם, מספיק לבקש. מספיק להרים קול בבקשה כנה מההוויה, ויש היענות. -למרות שלפעמים התוצאה לא דומה אחד לאחד לציפיותינו, ההטבה שנשלחת לעברנו ניכרת, וההיענות היא מה שאנו זקוקים לו באמת -לדעת שאנו לא לבד. אבל על זה אכתוב עוד בבלוג הבא)
למדתי שיש ערך בלתי ניתן למדידה, בעצם החיים עצמם.
גם אדם שלא 'עושה עם עצמו כלום', אלא רק מכיל נשמה בתוך גוף,
גם אדם השוכב במצב של צמח, ורק נושם ונושף,
הוא חיוני למאזן הבריאה כולה.
הוא מושך אור וכוחות רוחניים לספירות נגישות, המזינות (במובן רוחני) את כולנו.
אני לא יודעת להסביר את זה במילים,
אך ראיתי במוחש איך עצם הנוכחות של נשמה בעולמנו הגשמי -הוא יקר לאין שיעור.
יש שם גילוי של 'יש'. 'יש' שהופך לכולנו את האויר לדחוס מעט פחות
למרומם יותר.
ללא ספק, יסכימו איתי כל מי שזכה לראות אדם יקר במצב שבו הגוף נהיה כמעט שקוף,
הנשמה נהיית אז, באופן פרדוקסלי, כמעט יותר מוחשית מהגוף,
ואפשר ממש לחוש את ה'יש' שבזרימה שלה לתוך עולמנו,
את הנוכחות העוצמתית ומיטיבה שמביאה איתה נשמה, באמצעות תנועה פשוטה כל כך כמו נשימה ונשיפה…
נזכרתי שאין דבר שאנו לוקחים איתנו.
לא דבר.
כל שאקח לעצמי -מתוך מחשבה שיש מושג כזה 'להרוויח' בעולם הזה
סופו להישמט מידיים רופסות.
((לפני שאמשיך, אולי נקח רגע, ונגדיר מה הוא 'נצח': נצח- תנועה שגדולה יותר מהכח הראשוני שהניע אותה תנועה התופסת קיום עצמאי, שממשיך להתפתח ולגדול ללא תלות במקור הכח הראשוני שהוליד אותה. תנועה שביכולתה להזין את אותו האדם שבעצמו השקיע כדי לגדל אותה מלכתחילה))
עכשיו אפשר להמשיך:
שורש העשייה היחידה שלנו המתגלה במימד הנצח
נעוצה במערכות היחסים אותם אנו מקיימים.
(וכדי להדגיש את כוונתי, חשוב שנבין שמערכת יחסים לא מוגבלת רק לבין אדם לאדם -למרות שאכן בין אדם לאדם זה שיא הגילוי של התופעה הזו. יש בינינו שמקיימים מערכות יחסים עמוקים וחשובים עם בעלי חיים, עם צמחים, עם סביבות אקולוגיות כאלה או אחרות, עם מדיום יצירה כזה או אחר וכד. מערכת יחסים היא צינור אליו זורם החיות שלנו באופן שותף, מתוך רצון להעניק, וצינור דרכו זורם חיות אל תוכנו שממלא אותנו כוחות מחודשים, השראה וחיבור לחיים.)
אז שוב,
שורש העשייה היחידה שלנו המתגלה במימד הנצח
נעוצה במערכות היחסים אותם אנו מקיימים.
מערכות היחסים שלנו, הם שמעוררים את האהבה שבנו,
מדגדגים אותה כך שתעלה על גדותיה ותשאף להשפיע טוב לזולתנו
וכך, מעשינו הטובים ממשיכים אל מעבר אלינו,
נשארים אחרינו
ואינם תלויים בכך שתשאר בידינו היכולת להמשיך לאחוז בהם כדי לקיימם.
חשוב שכל אחד מאיתנו יזכור
אני לא יוצאת מהעולם הזה עם דבר.
הדבר היחיד שביכולתי לקבל מהעולם הזה, זה מה שהענקתי.
העולם מלא.
הטבע סגור בטבעת של 360 מעלות,
מקיימת את עצמה, מזינה את עצמה
הכל נע מבלי הפסק, במתח עדין מתמיד בין הכליון לתחיה.
החידוש היחיד שביכולתנו להביא לטבעת חתומה זו הנו הרצון הטוב הנובע מתוכנו
בגדול, כולנו מכירים את ההצהרה "אין חדש תחת השמש"
ועם זאת, חשים בבהירות שיש בנו חידוש. אנו חשובים לבריאה.
הייחודיות החדשה הזו מתגלה במלוא יופיה ועוצמתה ברצונות הטובים הנולדים מהתבוננותנו באשר אהבנו.
הרצון הטוב שבנו, מקורה לא ב'מצוי', לא בדוגמאות הקיימות המקיפות אותנו,
אם נגשש אחר מקורותיה של כל רצון טוב שנבחר מתוכנו,
נמצא שמקורה מאיזה תמימות ושלימות השוכנים עמוק בתודעתנו, כפח חתום שלא הושפע מכל הנסיבות להם היינו עדים בחיינו כאן.
בקשה תמימה זו, ביכולתה לפתוח צוהר לשמים בכל מרחב סגור
ביכולתה לשחרר מכבלים, נבראים שסגר עליהם הגורל
ביכולתה להבריא מעגלים הנופלים בספירלה מהירה אל עבר הכליון, ההכחדה.
כל אחד והאופי המיוחד לרצונותיו הטובות.
ולצורך קיומם, כל אחד מאתנו ביקש לבוא לפה.
אז לפני שנקשור את השרוכים, ונצטרף שוב למירוץ,
נשאלת השאלה החיונית:
איך מבעד למרדף אחר מילוי צרכינו הגשמיים הפשוטים
נשמור חלונות פתוחים אל השמים.
נשאיר לעצמנו מקורות של השראה, רפואה, שמחה, נשימה והתחיות שיעוררו כל פעם מחדש
את ה'ערה' שבנו.
נדאג שהנביעה תמשיך לנבוע
שתמשיך ללחוש באוזננו על רצונות טובים
מתוך אמונה טהורה
שאין דבר העומד בפני כח הרצון.
ובצעדים קטנים ככל שיהיו
נשלב בעשייתנו השוטפת
את ההקדשה העצמית
לעשיית טוב.
אוהבת, ומברכת אותנו בכנפיים
חמלה
נ.ב. בואו ניצור מרחב לשיעורים שלמדנו מתקופת הקורונה
נחגוג את ההזדמנות להפוך כל חורבן -לשיעור המגדל אותנו.
כתבי בתגובות שיעור אחד שזכית להפנים, ושאת מבקשת לקחת איתך הלאה אל תוך החיים
2019 All rights reserved © Hemla.Perfume
תגובה אחת
את מדהימה!!! הלב שלי מתרחב והנשמה שלי מוצאת מרחב לגעגוע דרך הכתיבה שלך…וואו! הבנה שלי מהתקופה שכל פעם שאני מרגישה מתוסכלת שאני לא עושה מספיק בעולם/לעולם או לא "מממשת את עצמי" או לא נותנת לילדה שלי את מה שהיא צריכה זה בעצם קולות חיצוניים שהם בכלל לא שלי וציפיות של מוסכמות חברתיות וכשאני מצליחה לשוב ולהיזכר שבעצם לא באתי לעולם בשביל להיות חלק מהמרדף אלא דווקא בשביל לשוב פנימה וכל רגע הוא נצחי וקסום ומתוק אז משו בי נרגע ואני מצליחה לראות את הפלא שברגע וכמו שאמרת להבין שהוא ששולט ומה שצריך להגיע אלי יגיע ומה שצריך לקרות יקרה. תודה 🙂