אבל למה את בוכה?

"אבל למה את בוכה?"

 לאורך השנים, נראה לי שזו השאלה האחת, שינאי שאל אותי הכי הרבה פעמים

ואני, עומדת מול התהייה העקבית שלו על הדמעות הזולגות מעיני, 

נופלות על רצפת ביתנו המשותף.

תשובותיי היו רבות ומגוונות:

"כי כואב לי"

"כי אני רגישה"

"לא יודעת להסביר"

"מה זאת אומרת 'למה את בוכה'?!?!"

וכן הלאה, בהתאם להשראה שנחתה עליי באותו רגע

 

אתמול, נסעתי באוטו והרהרתי בשאלתו החוזרת

(כן, עלתה שוב בבוקר אותה השאלה כשעמדתי מול האוטו עם שלושת ילדינו

מתכוונים לנסוע לבקר את אחותי

וגיליתי שבמקום זאת אצטרך לנסוע עם שלושת הזאטוטים לפנצ'ריה, להחליף גלגל.  -שבר אותי)

אז כמו שאמרתי, נסעתי והרהרתי בשאלתו,

הרהרתי איך מפגש עם חסימה עובר אצלי התמרה כה מהירה לשטף מים דומעים, 

הזולגות במורד הווייתי.

 

אני בוכה כי אני פועמת

אני בוכה כי אני לא אוגרת

לא מפרקת את זה לגורמים בשכל המפותח שלי

ולא לוכדת את הגורם המפריע תחת ידיים זריזות -ממהרת לשנות אותו כרצוני.

 

אני בוכה כי אני ממירה, 

אני מזקקת מציאות לשיעור.

חווה את רצון הבנייה שבי,

מול החורבן שמולידה החסימה,

וממהרת לשפוך כמים ליבי

כדי שתמשיך לפעום דם חי -לב בשר.

לא לב אבן -קר, רציונלי, המקפיא את הדם ומאפשר 'התנהלות קרת מזג'. 

 

כשאני בוכה אני מסכימה להתמסר לחיים, 

עם הפערים העצומים בין הרצוי למצוי 

עם המרחק שאני פוגשת ביני לבינך, 

עם המסע הארוך שעליי ללכת בכדי להצליח ולגשר ממקומי אליך.

 

לבקש ממני להפסיק לבכות ועם זאת להמשיך לאהוב אהבה פועמת,

זה כמו לבקש ממני להיות פוריה אך לא לדמם עם היעלמות הלבנה,

לדעת לרחם אך לעולם לא להזדקק בעצמי.

להסתכל לך בעיניים עם מבט יודע, אך לא לחוות בעצמי את השאלה הניכרת בעיניך.

 

אני בוכה ובזאת, בבשרי, מאפשרת בנייה.

אני עוף החול, המתכלה לחלוטין באש הרצון לצאת לפועל

בכדי להיוולד מחדש מתוך הדממה.

מכירה ועוד איך את השקט הראשוני שקדם ללידה,

את מה שמתחולל כשהעולם הזה פוסק מלהיות,

נופל תחת חורבן מעשה ידינו,

לפני, ואחרי, יש חיים. יש קיים.

אני המוות ותחיית המתים,

ואני התמסרתי לחיים.

מוכנה לפרוס את עצמי מתוח מתוח,  דק דק,

בין הרצון – להתממשות.

ולהיות לצינור דרכו מפלח לעולמנו אל, מקור חי.

חיות ראשונית רוטטת ומבקשת

להטיב.