כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב על הסימביוזה הנקראת אדם ואמנות
אני מאמינה שהחיים הם אמנות
אני גם מאמינה שאין חיים מלאים ללא אומנות.
הצורך שיש לאדם לבטא יצירתיות,
ליהנות מההרמוני
ולחזות בנשגב
הינם צרכים בסיסיים -המתבטאים בדרכים רבות משניתן לפרטם.
אני גם מאמינה שאם רק נחכים להתייחס אל הצורך האומנותי הקיים בכל אחד מאיתנו כיסודי לקיומנו,
נפתח שער לרובד מקודש שיוכל להזין את רוחנו הקולקטיבי,
לרומם את נפשנו
ולעודד אותנו, ככלל, להתפתח אל עבר ה'עצמי' הטוב ביותר שביכולתנו להיות.
לאומנות 2 צדדים.
הראשון והפשוט: יכולת טכנית מפותחת, במדיום כלשהו, שמאפשר להביא רעיון לכדי התממשות.
כשצופים באמן בעבודתו יש חוויה קסומה,
יש הרגשה שאפשר לשבת לצפות שעות מבלי שיימאס.
האמן כמו מתאחד עם ה-vision שהוא מביא לעולם,
בידיים זריזות הוא מקדם בקצב מפעים גילוי של משהו שלא היה שם לפני.
בעבודתו הוא משרה אוירה רגועה -אך רחוקה מלהיות דוממת;
תנועות מהירות וחלקות זורמות מתודעתו,
ובחן בוטח הוא צר צורה בחומר לכדי קסם ייחודי.
הצד השני שמרכיב את האומנות (והקשה יותר להגדרה) הוא הרוח במעשה;
אומנות היא להביא לעולם משהו שלא היה כאן לפני כן.
האדם שונה משאר הבריות בכך שהוא אינו נוכח רק מול ה"מצוי"
לעולם קיימת אצלו גם עדשת ה"רצוי"
זאת אומרת: האדם ניחן ביכולת הייחודית לא להסתפק במה שיש
לא לקבל כמובן מאיליו את נסיבותיו ולהתקיים במלואו בתוך מגבלות מציאותו,
אלא, לאדם היכולת לאמר "יכול היה להיות ____"
או "ראוי שיהיה אחרת"
האדם יכול לראות פוטנציאל -עוד טרם התגשמותו.
היכולת לראות את הפוטנציאל היא כשלעצמה דרישה גדולה מאוד מבעל הראיה
כי ברגע שראה מה יכול היה להיות "אילו רק __", -המוסר, היצר וכל כוחות החיים שבו יידרשו ממנו להגשים את חזונו.
יחד עם חזון -נולד אי-שקט פנימי הדורש התממשות.
כאן אני רוצה לעצור ולהדגיש את ההבדל בין יצר ליצירה:
באומנות מתוקנת -מוכרח להיות לבעל החזון האמונה שאם יתקיים חזונו- הוא ישפר את פני הדברים לעומת איך שהיו במצבם הראשוני.
פעולה של הרס, פגיעה או הרעה אינם אומנות מליאה.
בשביל להבין זאת עלינו להבחין בהבדל הדק בין שני המילים:
יצר ויצירה
יצר הוא דחף.
רצון שמקורו אינו רציונלי, והוא דורש מהאדם לעשות מעשה.
אין יצירה ללא יצר
בכל יצירת אומנות יגיע שלב בו אתגרים מאיטים את המומנטום הראשוני.
ללא היצר, בשלב זה האמן יעצור מבלי להשלים את עבודתו.
היצר הוא הדוחק באדם להוציא החוצה את החזון שביקש מימוש, לחזות ביצירה בהתגשמותה המליאה.
אך יצר ללא יצירה עלולה להיות הרסנית
יצר יכול להתלבש על כל רעיון לשינוי; -פירוק כמו בניה.
יכול לעלות באדם היצר לפרק את כל ערימת הקוביות,
להבריח את היונים המנקרות על האדמה,
או לחטוף מידיו של האחר משהו יפה.
היצר יכול לעלות בנו את הדחף להבהיל, להפתיע או להעליב
וגם אלו מושתתים על היכולת של האדם לראות "מה אם" ולא רק "מה יש"
2 אותיות: י' ו-ה'.
האות ה: שווה למספר 5.
נקודת ה5 היא נקודת המרכז
ישנם 4 כיוונים 'חיצוניים'; (1) קדימה, (2) אחורה, (3) ימינה, (4) שמאלה
כיוונים אלה מייצגים את הבחינה באדם המבין את יכולתו לנוע במרחב, להותיר רושם, להשפיע על סביבתו.
הנקודה החמישית היא נקודת המרכז.
נקודת ההכרה העצמית
הכרת העצמי היא יכולת מורכבת יותר מאשר הכרת יכולותיי.
הכרת העצמי זה להכיר את הכוחות השונים שמפעילים אותי,
המניעים השונים שיכולים להצית בי פעולה.
והלמידה לשלוט בהם ולנתב אותם.
לבחור במקור ממנו אני שואבת את הכח הזורם דרכי.
לבחור להיות משפיעה ומיטיבה.
האות י: מייצגת את הנקודה הראשונית כשעט פוגש בדף.
והיא משל לזיקה הראשונית שביכולתו להחיות רעיון שלם, להוביל שינוי רחב היקף, ולגרום לפעולות הרות גורל במימדים עולמיים.
הנקודה הראשונית הזו נקראת גם "ניצוץ"
זה ה-"הר" שבהריון, ובהרהור… הנקודה הפנימית שכבר מעלה רעיון -עוד טרם החושב בעצמו שם לב לרעיון שמתפתח בתוכו (או העובר שמתפתח בסתר עוד טרם גילינו את משמעותו)
האות י היא הניצוץ האלהי העובר דרכנו ומעניק לנו את הרעיון ליצירה.
ה-יה שהופך יצר ליצירה הוא אחד משמותיו של הבורא.
זה האלוקי הטמון בתוך כל אחד מאיתנו.
זה המיטיבה שבי.
ההיא שערבה לאחיי הנבראים, ערבה לשלום הבריאה, עריבה לטיב צלילות הדעת של בני האדם.
יה יוצר עולם טוב יותר על ידי כך שהיא משתמשת באיכויות ראיית הפוטנציאל שבה בכדי להרבות טוב.
לחלוק מן הטוב שבה.
בדומה לגן שעשועים, המעניק לילד מרחב לגלות את יכולותיו הפיזיים, להתאמץ, לצלוח וליהנות מהדרך,
אומנות מאפשרת מרחב בו אדם לומד לפתח את השליטה העצמית המאפשרת לו לחלוק טוב עם העולם (ולא פשוט "מה שעלה בידי")
אני רוצה להתייחס אל צמד האותיות הנוסף המצטרפים לצמד "יה" ומרכיבים את המילה "יצירה" והם:
מה זה ה"צר" הזה?
אמן לא יוכל להגיע לכישורים שיאפשרו לו להעניק את כל הטוב שהוא מבקש להביא על ידי עבודותיו אם הוא לא יאמץ את ה "צר"
ה"צר" שביצירה זה ה"טונוס" שמאפשר לאדם לאסוף את עצמו ולעשות.
זו המשמעת להתאמן,
לבצע תרגילים -כל יום,
ללמוד טכניקות חדשות,
לחזור על זה שוב ושוב, לפעמים לראות כי-טוב, לפעמים לראות כשלונות,
אך להמשיך. להמשיך ללמוד את המדיום שאתה עובד בו.
להמשיך לעמול, ללמוד ולהשתפר
במטרה להגיע לכדי היכולת להעניק לעולם יצירות טובות באמת.
ה"צר" שביצירה זה היכולת לשים גבולות, להפעיל שרירים ולצמצם -בדרך אל תכלית רצויה.
העמל שבאומנות מחבר אותנו אל הנשגב.
עיסוק בחזון האומנותי מפגישה אותנו עם השמים -(ולא משנה על איזה שמים ספציפית מדובר, השמים שבפנים, השמים שבאנושיות, השמים שלמעלה וכו)
יצירה מזכירה לנו על האפשרות לבריאות, לשוויון נפש, לעשיה משמעותית בעולם הזה,
מעניקה לנו השראה ופרספקטיבה מדוייקת יותר לגבי האפשרויות הניתנות למימוש
ואת הזכות להתבטות
בעיני, יצירה ואמנות -מקורם מן ה'צלם אלוה' השוכן בתוך כל אחד מאיתנו,
היא מעניקה לנו חיבורים להשראה, עבודה, לימוד, התמרה, ביטוי, השפעה ונתינה -שהם כולם, בעיני, גילויים חשופים של הבורא השוכן בתוכנו.
מתנה חיונית לכל אדם ואדם זה אפיק יצירה שמעורר בו השראה.
יש ביננו שזה יהיה בתחום הגופני (לדוגמא: מחול, ספורט, אמנות לחימה)
יש בתחומי המילה ומחשבה (פילוסופיה, תלמוד, מדעים, הגות)
יש בחומר (כמו למשל: פיסול או ציור)
יש בחוויה (כמו בושמאות או ארכיטקטורה)
יש בניגון,
יש בחיבורים אנושיים.
יש מגוון תחומים רבים כל כך שניתן להאיר כאמן,
רק צריך לכבד את הזיקה הפועמת בתוכנו,
להוקיר אותה כחשובה, משמעותית וראויה,
ולהקדיש זמן לעיסוק בתחום שממלא אותנו בהשראה.
מברכת אותנו שנמשיך ליצור, להתפתח, ולהיטיב עם סביבתנו
חמלה
2019 All rights reserved © Hemla.Perfume
3 תגובות
תודה על המאמר מאיר העיניים והמעיר תובנות.
תודה רבה יקרה שאת כותבת זאת ❤️
אהבתי מאד