לא תמיד היה לי בית.
בגיל 14 יצאתי לרחוב.
ישנתי בכניסות לבניינים או ביערות,
הסתדרתי בלי לאכול.
כשזכיתי, ובחרתי להקים בית עם ינאי יעקב אהובי, ממש לא ידעתי איך.
פעמים רבות שרפנו בלהבות את כל הקירות המגנים,
מצאנו עצמנו שוב חשופים, ללא חציצה בינינו לבין איתני הטבע.
שנים של התמדה, של שאלה ושל רצון טהור
הובילו שאאסוף חכמות קטנות בדרך
חוקים מעשיים המאפשרים קיום של עולם המושתת על שניים;
בית, המתחיל באות ב, ומייצג את המבנה היציב הראשון בבריאה.
ישבתי לכתוב משהו קצר על חנוכה, ובמקום זאת יצא דיבור על בית
והקודים שמסתתרים סביב חנוכה אשר נותנים רמיזות לדרך בה אדם יכול להאיר מביתו החוצה.
רוצה לחלוק אתכן,
זו תורת חיים -למדתיה על בשרי,
והלוואי הלוואי והוא ייטיב לאחרות גם כן.
אינני בקיאה בהיסטוריה.
מחלקיקי המידע שקלטתי במשך חיי,
למדתי שמהפכת היהודים נגד היוונים החלה בזכות אישה.
אישה שקמה בשם כל הנשים, ודרשה הגנה על מקום בטוח,
מקום מקודש.
האישה הזו (חנה או יהודית שמה) הצהירה שקודש הוא מצרך שלא ניתן לחיות בלעדיו,
שבמידה ויש מי שמחלל אותו באופן כוחני -מוטב למות במאבק נגדו
מאשר להתפשר, ולהמשיך לחיות בתנאים מחוללים.
נלחמנו
ונצחנו
בזכות הנשים.
מסורת היא בישראל שחצי שעה לאחר הדלקת הנרות נשים לא עושות מלאכה.
החג הזה הוא שלנו
ודרכינו, מאיר החג הזה לאנשים, לעם ולעולם כולו.
"וְהָיָה אוֹר-הַלְּבָנָה, כְּאוֹר הַחַמָּה,
וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם, כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים
בְּיוֹם, חֲבֹשׁ יְהוָה אֶת-שֶׁבֶר עַמּוֹ, וּמַחַץ מַכָּתוֹ, יִרְפָּא."
באופן חינני, מסתורי -בזמן החשוך של השנה,
יש גילוי כמעט סודי של אור אין-סוף.
אור הצפון בתוך הבריאה,
המזכיר לנו את הדרך,
המאיר בפנינו את המפה ואת המצפן הנדרשים בכדי להתמצא פה.
הסוד הנצחי הזה הוא חסין יותר משניתן לדמיין.
הוא מתקיים בחושך, בקור,
הוא מאיר במקומות הנמוכים שבבריאה,
(שזה מתגלם בהלכה שאומרת שאין להניח את החנוכיה במקום גבוה מ10 טפחים)
האור הזה, לא צריך הרבה בשביל להאיר.
אבל הוא צריך בית.
"מִצְוַת חֲנֻכָּה, נֵר אִישׁ וּבֵיתוֹ"
ומה הוא בית?
היכל מקודש ומוקדש לשמירה, לגדילה, ליצירה.
היכל המאפשר גילוי מהפנים.
כי בלי בית -לא יהיה לי את הכלים הבסיסיים להתגשם, ולהתבטא.
תפיסות אוניברסליות הן חשובות -הן באות משורש של אמת,
אך אדם לא מתחיל אוניברסלי.
אדם מתחיל קטן -עם גוף אחד, ורצון, וזכרון, ואתגר.
כשאני לומד להיות קרוב אצל עצמי -לעבוד עם האופי שלי,
לגדול באתגרים שהם שלי,
ללכת בעקבות השאיפות שמושכות אותי,
אני מצליח באמת להתפתח ולפתח.
על ידי כך שיש היכל שקולט את מעשיי, את כוחותיי,
ומחזיק בהם, ומגדל אותם
אותו ההיכל מעניק חניכה במפגש שבין הכוחות המתגלים מן התוך,
לרוחות המנשבות בחוץ.
עד מתי יש להחזיק את השמש בעת הדלקת הנר?
"מַדְלִיק עַד שֶׁתְּהֵא שַׁלְהֶבֶת עוֹלָה מֵאֵלֶיהָ"
כשהצלחתי להדליק משהו -מתוך אותו חלל הבית,
אשמור על קשר חזק, קרוב
עד שאראה במעשיו שהוא כבר לא תלוי בתמיכה מיידית שלי להעמידו על רגליו
אלא בוער מאש פנימית משלו.
אז אני יכולה לעזוב
ולראות אותו הולך ומאיר בכוחותיו העצמאיים.
והאור הזה -אני יודעת בדיוק מאיפה הגיע,
אני מכירה את הנצח שאליו אני צינור,
"אֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם".
אני לא משלה את עצמי שעניינו למלא אינטרס עצמי, מיידי, קצר טווח, חסר פרספקטיבה,
"אֶלָּא לִרְאוֹתָם בִּלְבַד"
לראות.
רק הראיה הזו…. עם כל החכמה שהיא מזכירה לי,
שהיא מעוררת בליבי.
אַל תֹּאמְרִי יִרְאַת שָׁמַיִם אֶלָּא רָאִיתָ שָׂמִים
זה כל מה שעליי לעשות.
כשאני רואה את התכלית המלאה -כל מעשיי באים על מקומם
באופן הכי מחובר שיש.
את כוחותינו נשקיע בבנייה -לא של גורד שחקים נוסף המותאם לאכלוס המוני,
אלא בנייה של אישית של יציבות, של בריאות,
בניה שתעניק לי צל לחסות בו,
זה הוא כלי המסוגל להשפיע טוב הלאה.
שתהיה לנווה, שאחרים יוכלו לבוא לנפוש בצילו,
לרוות את נפשם במים חיים.
כשיש לי את הבית המגן הזה,
אעצור רגע, אתבונן עמוק לתוך הגילוי הנשגב הזה, שמסתתר בביתי, בהיכלי,
והוא ילחש לי על נצח
על תכלית
על חיבור עמוק -מעבר לגבולות הזמן ומרחב
על אהבה שלא מרפה, שלא נשכחת,
ועל המשיכה הבלתי כלה לצעוד חזרה אל עבר המפגש,
לא לעצור מלצעוד, עד שנחווה איחוד.
זה רצון כל כך עמוק, כל כך חזק.
רצון שבוער בי ממש מאז שאני זוכרת את עצמי,
והשאלה -איך להקשיב לו, לפעול לפי מידותיו, תוך עשיה בעולם הזה
השאלה הזו היא שיוצרת את כל שפע הפתעות הדרך בחיינו,
היא שמאפשרת מעשים משמעותיים אשר ימשיכו לאדוות מיטיבות ממנו והלאה.
בית הוא בעצם מבנה בר קיימא וגדול מאיתנו
-ועל כן ביכולתו להזין אותנו:
להשפיע עלינו ביטחון,
להעניק רשות לצמוח
לאפשר להמתיק סוד
ולקום למחרת ולהמשיך לנשום את הסוד הזה שהתגלה,
ולמחרת גם
ולמחרת
ואז לשחק עם אותו הסוד שהתגלה -ללוש אותו לכדי יצירה שאותה אוכל לספר לעולם.
אני יכולה ליצור כי הסביבה המיידית שבה אני פועלת
נהייתה לבית.
ואני לא נטולת שורשים בעולם.
מברכת אותנו שנדע את הכח העצום שיש בדבר הכה פשוט הזה,
שנשקיע בבית
שנקדש את הבית
ושנזכה לראות את הלהבה עולה מעצמה
שנחכים לא לשאוף להשתמש באותה האש -טעות שתסתכם בשריפה,
אלא כמצפן קמאי המזכיר לנו על תכליתנו,
המורה לנו את דרכנו
שנשמר את הקשרים העמוקים שנבנים בתהליך חניכה אמיתי,
ונזכה ונראה פירות לעמלינו.
"וּרְאֵֽה־בָנִ֥ים לְבָנֶ֑יךָ
שָׁ֝ל֗וֹם עַל־יִשְׂרָאֵֽל"
באהבה
חמלה
כתבי לי בתגובות איפה המאמר הזה פוגש אותך,
איפה את פוגשות את עצמך מול הבית שהוא שלך
ובכלל, אם יש לך הרהורים שתרצי לחלוק בנושא 'בית'
2019 All rights reserved © Hemla.Perfume
20 תגובות
נפלא ממש. הזדהיתי עם מה שאני מבינה מתוך עולמי הפנימי כמי שלא חוותה בית בתור ילדה כי גדלתי בקיבוץ בלינה משותפת והבית האישי שהקמתי חרב ואין לי ספק שזה קרה מתוך חוסר האונים המשווע של חוסר הידיעה וההכרה בכלי המופלא הזה שקוראים לו בית. כיום 4 שנים אחרי גרושין עם ילדי הנפלאים מורי דרך אמיתיים שמתעקשים יום יום על הבית החם עם האוכל של אמא ונותנים לי את בניית הכלי הנהדר הזה אני מבינה שכשיש בית המפגש שלי עם עצמי קורה ורק משם אפשר לפגוש מישהו אחר באמת ולהסתכל טוב טוב בעיניים. בקיצור ממש מזדהה חזק וטוב הדיבור שלך. תמשיכי לרפא
וואו. ממש מזדהה עם מה שאת כותבת.
גם אצלי, רק בזכות ההתעקשות הבלתי מתערערת של הילדים לסביבה שתמלא את צרכיהם זכיתי לחוות את הדבר הזה, ולראות 'כי טוב'. כל כך יפה איך אתגרים הופכים בעצם לצוהר לצמיחה.
תודה לך לימור יקרה, ברכות עלייך ועל ביתך 🙂
בכאב שלא בניתי לי עדיין בית
נשמה, אני מברכת אותך בבניין עדי עד.
ממש מהדהדת את כאבך, ומתפללת שתזכי במילוי, שתזהי את שהוא שלך, ושתהיה לך ברכה לבנות ולטפח. בקרוב בקרוב אמן ואמן.
כתבת כל כך נפלא ומרגש. תודה על המילים. פועמות ומפעימות
תודה מכל הלב שאת אומרת
כתבת כ"כ יפה, מעורר מחשבה ומהלב (והפונט עצמו יפה ).
זכיתי לגדול בבית וזוכה לגדל ילדים בבית, והמושג הזה כמו מובן מאליו רוב הזמן, ואת מזכירה כמה זאת זכות…
הנושא הזה מעסיק אותי ללא הרף. בחיפוש שלי אחרי האיש שאבנה איתו את הבית הזה. נולדתי גם לבית שהיה דיי כיאוטי עם הרבה רצון טוב וכוחות יצירה רבים שנטבעו בי בזכותו אבל לפעמים מרגישה שאת כל כח היצירה ששתלו בי הוריי ושורשיי רוצה להשקיע חזרה אל תוך בית. שתי הכוחות האלו מתרוצצים בקרבי בלי סוף והמילים שלך נתנו חום ונחמה לאפשרות שהאור הבייתי הזה יכול להתקיים ולהמשיך להבעיר. חנוכה אצלי גם תמיד תמיד הפגיש אותי עם המשאלה התפילה והתקווה הזו.
תודה רבה רבה תענוג לקרוא אותך
וואי תמר, אמן שתראי ברכה בדרך שהיא שלך.
המאמר הזה באמת גרם לי חשק לכתוב מאמר ארוך יותר על יצירה -דווקא מתוך בית/כלים.
כיום באומנות מקדמים הוויה כל כך אומללה, בודדה וחולה, וממש חורה לי שזה כה חוטה למהות,
יצירה אמיתית היא דווקא מגיע אלינו מהמקום הכי בריא אצלנו,
והייתי רוצה שאנו האמנים נחזק יותר את התנועה המזינה, המטפחת ומרוממת שמאפשרת ליצור דברים מקוריים, שורשיים וראויים להשפיע הלאה בעולם….
יש מישהו שאני חייבת לו תשובה, ואשמח שתעזרי בזה 🙂 למה טוב שאומנות תהיה על בסיס כללים/שורשים?
את מתכוונת "למה יש חוקים באומנות"?
אני לא בטוחה שהבנתי בדיוק את הדיון, אבל אחלוק איתך את מה שעולה לי עכשיו בנושא.
אם נבחן בשורש מה הוא אומנות, נראה שאומנות זה להלביש בתוך העולם הגשמי מקור שהוא מן עולם הרוח.
דרך אומנות אנו מעבירים השראה שקיימת בתוכנו / ראיה כלשהי שלא בהכרח מתקיימת כאן אך יכולה להתקיים /פרספקטיבה מסויימת וכו וכו,
המציאות בעולם הגשמית היא כזו שחל עליה חוקים. אין מה לעשות עם זה מלבד להכיר בקסם הטמון בעובדה הזו ולהתייחס אליו בעת היצירה.
לגבי חוקים 'מה הדרך הנכונה להעביר מן הרוח אל הגשמי' -אני לא חושבת שחל שם חוקים. ההפך, אנו מעריכים את החידוש היצירתי כשאנשים מוצאים דרכים ייחודיות ליצור.
כן אומר שיש כיום שימוש ב"אומנות" להגשמת תפיסות ציניות/כואבות/מנקרות וכד, ואני אישית לא חווה שימוש כזה באף מדיום כאומנות,
כי אם נחזור למה שאמרתי בהתחלה, התכלית של אומנות (לדעתי) זה לחלוק מן האין סוף שבי -אל תוך הסופי שמקיף את כולנו,
ובמחוזות האלה מה ששוכן הוא טוב ומיטיב, וכשאנו מביאים משם משהו -זה מוסיף טוב/יופי/חן/השראה וכד בעולם,
אפשר למשוך משכבות רדודות יותר בתוכנו תחכום כזה או אחר וליצור אותה על ידי חומר, אך בעיני זה פשוט משחק מתוחכם -כי אם חסר את אפקט ה'רוממות' מן היצירה, זה לא יצירת אומנות.
-דעתי בלבד, לא יודעת מה אחרים יגידו על זה
יקירה, איזה פוסט חושפני ונפלא שלך! את כותבת נהדר והתחברתי לכל מילה. אני גדלתי בבית שהתפרק כשהייתי בת 20 כאשר אבי נהרג, ובעקבות זה קרו הרבה דברים נוספים שהשפיעו על החוויה שלי בתור אחות בכורה, וההסתכלות שלי על מהות המשפחה. בעיני, כיום, בית אינו מיקום פיזי או גאוגרפי. בית בעיני הוא אדם. פרטנר או פרטנרית לחלוק איתו\איתה את החיים, על כל החוויות, השוני, והאתגרים המשתמעים מכך. תודה על השיתוף המבורך שלך!
וואי, מהממת.
את מזכירה לי משהו שהרב פרומן (ז"ל, מתקוע) פעם אמר:
"אם אתם רוצים לראות איך נראה אלוהים,
תסתכלו על המרחב שנמצא ביני לבין אשתי"
את אשה מאוד מיוחדת.
דברייך וחוויותיך יש בהם קסם, מסתורין , וניצוץ חיים חזק ועוצמתי עם רכות ונשיות.
ניתן לראות את הקשר בין דברייך הססגוניים לשפע והגיוון של ריחות איתם את רוקחת בשמים.
הבית שחנוכה מזכיר לך ,ובו מקומות גבוהים רוחניים ולעומתן כאב מציאות העבר ,מכילים את הניגודיות שיכולים להתקיים ביחד. אור וחושך ושוב אור, כשהבית הופך למקום מקודש.
אשרייך שכשרונותייך וכוחות החיים שבך איפשרו לך לפרוח ולהגיע לאן שהיגעת בעוד את ממשיכה למצות את מהותך ולהשתכלל במה שאת עושה.
קשה לי לתאר מה בית בשבילי. עברתי בתים רבים וטובים, ואין בי את הרוגע הנדרש להשריש שורשים במקום אחד .
לא חשה את הבית כמקום מקודש , אך מקור לבטחון כן ולתחושת האשליה שיש שליטה בחיים, שאין בהם באמת שליטה…
חג החנוכה אכן מתחבר לבית, לתחושת החמימות והאור שהוא משרה ומציף בזכרונות מהעבר האישי ומהעבר של עמנו.
מזכיר לי את עולם השמנים , הניסים שחווינו כעם והניסים האישיים .
תודה לך על ששיתפת. התמונות מקסימות.
תודה על השיתוף
פעם ראשונה שאני שומעת על הכוח הנשי בחנוכה בסיפור ההיסטורי הכל נורא גברי לוחמני שאני לרב מעדיפה להתעלם מזה ולהקדיש את תשומת הלב לאור לנס לשמן ולביחד
אני רחוקה מהבית כבר שלושה חודשיים
נודדת עוברת מדירה לדירה חסרת חיבור חסרת חפצים יקרי ערך חסרת חברי אמת מסביבי
הבית הוא רק פונקציה , לישון, לנוח, להסתתר מהעולם, להיזרק ולהיות הכי מבולגנת ומרדנית שאני. מה שרק מחזק לי יותר את הרצון למצוא , יום אחד כשיגיע, בית . כזה עם גינה, מקושט בדברים שאספתי מכל העולם, דברים שמשקפים לי את עצמי, באנרגיה וניחוחות שמרגיעים אותי ומעצימים אותי.
שאוכל להיות בו פשוטה ובטוחה. אחרי שנים של נדודים והסתובבויות, ולפני שתגיע הנשמה שאיתה אחלוק את המרחב אני מזמנת לי ליצור לעצמי בית , בכל מקום שבו אהיה, בית שיהיה מרחב מוקדש מלא באהבה פנימה כמו שאני רוצה להתייחס לגוף שלי כבית מקודש. להתייחס לעצמי בעדינות ולטפח את התנאים שיגרמו לי כל בוקר לקום ולהרגיש טוב. ולדעת שלכל מקום שאגיע תמיד אקח איתי את עצמי, את האמונות את הרצונות את הבילבולים את הפיתויים ואבנה לי בית כל פעם עוד קומה של בהירות של קשב לב ושל כנות
נכון. יכול להיות ששלב ראשון זה שאת עצמך תהיי קודש קודשים ללא עוררין.
הנשמה שלנו לא מבדילה בין מה אנו מעניקות לאחרים ומה אנו מעניקות לעצמנו -היא סופגת את שניהם. אז להקיף את עצמך רק באנשים שראויים ביחס מהמם, ושהקולות שאת מדברת בתוך ראשך לעצמך ועל הזולת יהיו חיוביים, כאלה של הודיה, של אמונה עידוד ותמיכה. את תראי איך הנשמה פורחת בתנאים כאלה 🙂
ואו,אני באמת בתקופה כבר כמה שנים שאני חסרת בית משל עצמי,גרה עם חמותי,ה' יברך אותה על הרוחב לב,אבל נהיה לי כאן צפוף בנשמה,חייבת מרחב משלי,בית משלי כדי להתפתח ולהעניק תחושת ביטחון ולחנך את ילדיי מתוך נחת פנימית,ורוגע,אז הכתבה הזאת ממש חיזקה לי את הצורך הזה,כתבת בצורה מדהימה חמלה,התחברתי לכל מילה, את אור גדול חמלה,ואני אוהבת אותך מכל הלב,תודה מותק על הפצת האור והתובנות שלך♥️
ווי, ריגשת אותי עם המילים הטובות שלך. תודה רבה אהובה.
מברכת אותך בבית. בנחלה ללא מיצרים.
דעי לך שאת תותחית איך שלמדת לעבוד עם הצרכים והמשאבים שלכם, והרמת משפחה לתפארת! את ממש דוגמא בשבילי איך אפשר להרים את המשפחה על הרגליים כשצריך
ועכשיו, שיהיה לכם ברכה להגיע לשלב הבא שלכם
נגעת אצלי בנקודה העמוקה של ההשתוקקות. לביטחון . לבית. ליציבות.
מול הקושי בעגינה והרצון לחופש, למרחבים ולתנועה.
הפנים מול החוץ. הצורך שיכול להיות חיצוני ויכול להיות פנימי.
תודה על התזכורת החשובה ועל המתנות שיש לנו אפשרות לקבל אם רק נדע להיות בין הפנים לבחוץ. בתווך.
קראתי בשקיקה עם דמעות בעיניים, בגיל 15 יצאתי גם אני לרחוב ולא היה לי מרחב בטוח.
בשנה האחרונה נוצר מקום שאני מבינה היום שהוא בית בשבילי יותר ממה שאי פעם היה לי
אני לבדי, עם עצמי ועם שותפים נפלאים
הזדהיתי עם האור והמצפן
עם הלקיחת מעשיי לידיי ולא להשתמש באור שאינו שלי
תודה לך חמלה
הא(ע)רת אותי הבוקר